"היום זה לא מה שהיה פעם" הוא אמר לי כשהתחיל לדבר. "היום אנשים כבר לא מוכנים להתפשר, כבר לא נשארים אם לא טוב...אני בטוח שאם ההורים שלי היו חיים בתקופה הנוכחית הם היו מתגרשים מזמן".
הרבה אנשי מקצוע שומעים את המילים הללו מלקוחות צעירים יחסית שמחליטים לפרק משפחה.
גם אני פגשתי כמה וכמה זוגות שמיד אחרי הילד הראשון או השני החליטו שהם מיצו את הקשר והם רוצים להתגרש. השאלה המתבקשת היא האם דור הY מוציא לפועל את מה שלקודמיו לא היה אומץ לעשות, או שמא הבעיה היא בדור עצמו שלא רואה בעיה בפירוק כל מה שצריך להתאמץ בשבילו?
הרצון והצורך של בני אדם להיות "נורמליים" נחקר ודובר רבות, אך מה שבטוח הוא- שהוא הולך דורות אחורה. פעם, להתגרש היה טאבו. פירוק המשפחה כלל לא הופיע בקשת האפשרויות, בין אם מתוך מחשבה על הילדים ובין אם מהבושה בכישלון ומאות הקלון הנלווית לתואר "גרוש.ה".
מנותק יהיה לומר כי תחושות אלו אינן רווחות כלל בימינו, אך הגדרת ה"נורמליות" של פעם ללא ספק השתנתה.
כשאחוז הגירושין עולה ובכל מסגרת חינוכית יש מספר ילדים צעירים להורים גרושים, הפחד מלהיות שונה נעלם, או לפחות נחלש. היום אנו פוגשים אנשים רבים בשנות ה30, 40 לחייהם שכבר מדברים על הרצון בפרק ב! כניסתה של הטכנולוגיה והתקשורת שמציפה אותנו כבני אדם ללא הרף, בעלת השפעה מכרעת. מבחינה מוחית, התרגלנו לקבל אין סוף גירויים ומידע, עד שהתחושה הכללית היא של (FOMO (fear of missing out בלתי פוסק. תמיד יש משהו טוב יותר, חדש יותר, יפה יותר, מתאים יותר. אין ספק כי לתחושה זו יש מקום בהחלטות שנלקחות בימינו גם בהקשר לתא המשפחתי, ואסור לזלזל בעוצמת ההשפעה הזו.
ואומנם- האם זו בהכרח טעות?!
כמה מכם מכירים זוגות הורים מבוגרים שכבר בקושי מחליפים מילה? שישנים בחדרים נפרדים? שהתקשורת שלהם רוויה בהאשמות, בזלזול ובוויכוחים? כמה מכם מכירים אנשים שבוגדים, שמשקרים? ופשוט מכך - כמה מכם מכירים אנשים שחיים בתחושה תמידית של פשרה ומירמור?
החיים מורכבים. אף פעם אין תשובה אחת נכונה או לא נכונה; יש ניסוי וטעייה, יש אינטואיציה ויש לפעמים גם החלטות קשות וויתורים שצריכים להיעשות. אז למרות שכולנו היינו רוצים מתכון ברור שיגיד לנו מתי אנחנו מקבלים החלטה נכונה ומתי לא – כמובן שאין כזה.
ומה בכל זאת מומלץ לעשות אם מתלבטים?
אני מאמינה שבכל צומת דרכים עלינו לעצור ולבחון את הדברים לעומק. לשאול שאלות, להתייעץ, לברר, לדלות מידע, לחשוב לעומק, לנסות ולהתנסות, לתת הזדמנות, ובעיקר לדבר. לדבר עם עצמנו, לדבר עם אחרים, לדבר עם בני הזוג שלנו בכנות. כנות שיכולה להיות מפחידה, ולצערי רובנו נמנעים ממנה בגלל זה. אך אותה כנות היא זו שגם יכולה להפחית לאחר מעשה את רגשות האשם, את החרטה, את התחושה שלא עשינו מספיק.
אז כשמגיע אליי זוג צעיר יחסית שרק התחיל את חייו המשותפים, אני בעיקר שואלת הרבה שאלות. מנסה להבין האם ההחלטה להיפרד נעשתה באחריות ובכובד ראש, לאחר טיפול זוגי מקצועי ולא מתוך משבר, חוסר תקשורת נקודתי או לחץ כלכלי.
לפרק בית זו החלטה קשה ומורכבת, אבל היא לא בהכרח טעות - גם כשצעירים. הזמנים השתנו והיום כולנו רוצים חיים מספקים ומרגשים, גם כהורים ובגילאים מבוגרים יותר.
אם עשיתם את העבודה הפנימית הנדרשת, אם הגעתם להבנה משותפת שאתם לא במקום הנכון או שמא יש מקום אחר שנכון יותר עבור שניכם, ולא מדובר בהחלטה אימפולסיבית - הפרידה יכולה להיות עבורכם גם הזדמנות. ולא רק לכם, אלא גם לילדיכם שיחיו בסביבה אוהבת, מכבדת, מסופקת, לא ממורמרת, וכזו שמדגימה שהפחד הוא לא מה שצריך לנהל את החיים.
