הורים העומדים בפני פרידה, עסוקים מאוד בהשלכותיה המידיות והעתידיות על ילדיהם.
כיום כבר ניתן לומר כי תגובות ילדים לפרידה אינן בהכרח תגובות "מידיות" שניתן "לראות בשטח",
והשלכות הפרידה יכולות להיות ארוכות טווח ולעיתים אף חבויות וסמויות מן העין.
הורים רבים שאני פוגשת עסוקים מאוד גם בתגובה הראשונית של ילדיהם למשמע הבשורה על הפרידה, אך גם תוהים כיצד היא תעצב את אישיותם בטווח הארוך:
האם גם ילדיי יתגרשו או יתקשו להחזיק מערכות יחסים זוגיות?
האם הפרידה תהפוך את ביתי לילדה עצובה, מדוכאת ונמנעת?
האם בני "ילמד" ממני ויראה משוב כביקורת שיש להתמודד נגדה בעוינות וכעס?
האם יחסר לבנותיי הביטחון לנסות להגשים חלומות כפי שקרה לי במהלך השנים עם אביהן?
האם ילדיי המתבגרים יפנו לאלכוהול וסמים כדרך התמודדות עם משברים?
כל אלה ועוד, הינן דוגמאות לנושאים המעסיקים אנשים בתהליכי פרידה.
במאמר הנוכחי אעסוק בתגובות ילדים לפרידה, שיופיעו לרוב בטווח הקצר (יחסית) שלאחריה.
מחקרים מראים שגורמים רבים קובעים את תגובותיו של הילד לגירושין. חלקם מוטבעים ואינם ניתנים לשינוי, כגון גילו של הילד בזמן גירושין, מינו ואופיו של הילד. ישנם עם זאת, גורמים אחרים שכן ניתנים לשליטה. השליטה בגורמים אלה נמצאת בין היתר בידיהם של הורי הילד; תגובות ארוכות טווח לפרידה תלויות בגורמים רבים - ביניהם הדרך בה ההורים יבחרו להתמודד עם התגובות שיופיעו בטווח הקצר. על כן, חשוב מאוד לדעת מהן התגובות העיקריות שעלולות להופיע בכל גיל ושלב התפתחותי.
*חשוב מאוד ששני ההורים יקדישו את מלוא תשומת הלב לילדיהם לאחר הפרידה, והמלצתי היא לגייס לשם משימה זו גם דמויות משמעותיות נוספות (משפחה מורחבת, צוות חינוכי, גורמים רפואיים ורגשיים המטפלים בילדים באופן קבוע) שיוכלו לשים לב לשינויים אפשריים בהתנהגות הילדים.
להלן תגובות אפשריות של ילדים לפרידה, על פי חלוקה לגילאים:
0-3
תינוקות אינם יכולים להבין את הפרידה באופן שכלתני, אך הם מגיבים בחוסר שקט ורגישות יתר למתח שהם חשים אצל הוריהם. הקושי להכיל את השינוי יכול לעורר את מערכת הסטרס הפנימית שלהם, מה שעלול לגרור בכי ותלות מחד, או חשש מאחד ההורים מאידך
בגילאים אלו הקשיים ניכרים דרך הגוף, מה שיתבטא בהשפעה על הצרכים, שינה, אכילה, או קשיי גמילה
3-6
חוששים מאבדן קשר עם ההורים ועלולים להגיב בבהלה, עצב, נסיגה בהתנהגותם (ריגרסיה), חרדת נטישה, מבוכה, בלבול ותחושת אובדן. במקביל, עלולים להגיב בהתפרצויות כעס ותוקפנות, ולסבול מחלומות וביעותים
בגיל זה לילדים ישנה נטייה להאשים את עצמם ביחס לפרידה ("התנהגתי לא יפה", "בגללי ההורים נפרדים", "לא אוהבים אותי עוד")
מפתחים פנטזיות בקשר לאיחוד מחדש של ההורים
6-8
בגיל זה החשיבה ה"מוסרית" כבר מפותחת, מה שגורם לילדים להיות יותר שיפוטיים כלפי הוריהם ו"לחפש אשמים" לפרידה
נוטים לבטא כאב, געגוע לבית קודם או להורה שעזב את הבית. עלולים לרצות להחזיר את הוריהם להיות יחד ומשלא מצליחים - חשים עצב, קיפוח וצורך בפיצוי (לא פעם חומרי)
ילדים רבים עלולים לחוות נסיגה בלימודים, ולהתמודד עם קשיים חברתיים סביב תקופת הפירוד. בנים לרוב יגיבו ב"בעיות התנהגות", ואילו בנות יבטאו יותר עצב
ילדים בגיל זה עלולים להישאב לעימות בין הוריהם, ולהתמודד עם נאמנות כפולה והעברת מסרים בין ההורים מתוך ניסיון לקחת אחריות על המצב
9-12
בגילאים אלו ילדים נוטים להיות מאוד שיפוטיים, ולכן רבים מהם "מחליטים" מי מההורים "צודק" ועלולים לכרות ברית עם אחד מההורים כנגד ההורה השני
עלולים לחוות כעס, עצב, כאב ותחושת חוסר אונים לנוכח הפרידה
ניסיונם להבין את הגירושין עלול לגרום להם להגיב בלקיחת אחריות יתר על עצמם ולתפוס "תפקידים הוריים"
לעיתים יכולה להתערער תחושת הזהות של הילדים ואף יתעוררו קשיים גופניים ופיזיים. בנוסף עלולה להיות נסיגה לימודית ואף במקרי קיצון תחילתה של התנהגות סיכונית לא מבוקרת.
13-18
ללא קשר לגירושין, גיל ההתבגרות מורכב בפני עצמו. במקרים רבים הוא מאופיין בחוסר יציבות שמקשה עוד יותר להתמודד עם הפרידה. בני נוער בגילאים אלו מבולבלים ומבלבלים - מחד מפתחים עצמאות ולוקחים על עצמם יותר אחריות, מאידך זקוקים לתמיכה, אישור והכוונה משום שבמקרים רבים יסתובבו עם קשיים ובלבול.
עלולים לחוש תחושת אובדן ובדידות, אבל, כעס ונאמנויות מתנגשות בין הוריהם ואף להתרחק מהם.
ילדים בגיל אלו עלולים להגיב בבעיות התנהגות, דיכאון, ונטייה מוגברת להתנהגות סיכונית בלתי מבוקרת המערבת חומרים מסוכנים. כמו כן תיתכן התנהגות מינית מוקדמת ולא אחראית.
בגילאים אלו גובר הסיכון שההורים "יפלו בפח" ויחושו שהילדים "לא צריכים או רוצים אותם", בעוד שבפועל ישנו צורך רב בתמיכה, הכוונה ושימת לב לניואנסים גם בגיל זה.
כושרם של ההורים להמשיך את שיתוף הפעולה ביניהם לטובת הילדים והתמיכה שניתנת להם מול האובדן שהם חווים, יפחיתו את הסיכון לנזקים שיגרמו לילדים בטווח הקצר והארוך.
לכן, אם יש חשש כלשהו שילדכם מגיב באופן שמדליק אצלכם "נורה אדומה" - אל תהססו להתייעץ עם אנשי מקצוע מוסמכים. כהורים יש לנו אחריות על "גילוי מוקדם" וטיפול בתופעות אלו כשהן בחיתוליהן!
משבר הגירושין, על אף השינוי המשמעותי שהוא טומן בחובו עבור הילדים - לא חייב להיחוות כמאורע שלילי. ילדים רבים שהוריהם השכילו להיפרד בצורה נכונה ומכבדת, מעידים כי השינוי בתא המשפחתי הביא עבורם לצמיחה, וחיזק את הקשר שלהם עם כל אחד מההורים.