הילה רוזנברג
4 דקות
עודכן ב: 16 מרץ 2022
הורים רבים מגיעים לתהליך של תסקיר הרווחה לאחר שנחצו לא מעט קווים אדומים ביחסים ביניהם.
כששוכרים עורך דין לענייני משפחה ומגישים תביעה באחד מבתי המשפט, חשוב להבין שקשה מאוד לחזור אחורה; בדרך כלל הפעולה הראשונה שמציתה את המשבר היא כשצד אחד בסכסוך שוכר עורך דין, שכן הצד השני "מחויב" גם הוא לפעול כך; הפגיעה הקשה באמון ובאגו תביא גם אותו לחפש עורך דין "כריש" שישיג לו את אשר הוא מאמין ש"מגיע לו".
עורכי הדין מייעצים לכל אחד מהצדדים לאורך הדרך ולרוב ממליצים על טקטיקות שלא מובילות לפיוס אלא מחריפות את המלחמה. הם מנסים ליצור הסכם טוב יותר- כל אחד עבור הלקוח שלו, דבר שלמעשה מלבה ומגדיל את הסכסוך (ובין היתר את שכרם), רק כדי שהצד אותו מייצגים "לא יפסיד". האזנות סתר, תיעוד וצילומים, צווי הגנה והרחקה, תלונות במשטרה ולעתים אפילו האשמות סרק כי הצד השני פוגע פיסית או מינית בילדים. לצערי, בימינו "הכל כשר".
עורכי הדין יגידו לכל אחד מהצדדים שאינם מקבלים את שמגיע להם ושללא ספק "יש פה קייס". ואכן על אף שישנה האפשרות שיש פה "קייס" - האם זו הדרך הנכונה עבורם בטווח הארוך? עבור ילדיהם? הבעיה האמתית מתחילה בנקודת הזמן הזו. כשמתחילים לרדת במדרון החלקלק - קשה מאוד לעלות חזרה.
ואחרי שכל כך הרבה דם נשפך- איך אפשר לפייס ולהרגיע? האם בכלל יש דרך חזרה מהגיהנום שאליו הגיעו?!
בראשית תהליך תסקיר הרווחה כולם משתדלים להיות מנומסים. על אף הקושי והכאב, בני הזוג לשעבר מגיעים לפגישה הראשונה עם עו"ס לסדרי דין כשכל אחד מנסה להוכיח את צדקתו; לספר את הגרסה שלו בצורה הכי משכנעת ודרמטית, להכפיש כמה שיותר את הצד השני ואת המסוגלות ההורית שלו. ולא, האמונה שלי היא שזה לא משחק. כך הם באמת חווים את הדברים.
הם מגיעים לפגישה הזו אחרי שחיכו לה כמה חודשים טובים. בזמן הזה הם לרוב הספיקו לפצל את בתיהם, לחוות את תגובות הילדים לפרידה ובעיקר להתבצר עוד ועוד בעמדותיהם הקיצוניות כנגד ההורה השני. הם כועסים שעליהם להמתין כל כך הרבה זמן להמלצות של הרווחה, ועוד יותר מתקשים להבין למה הם צריכים להגיע לפגישות בתהליך יחדיו. כל כך מורכב להם לשבת באותו החדר.
ברוב המקרים, מדובר בהורים שלא דיברו אחד ליד השני לעומקם של דברים כבר תקופה. לעתים, ההסדרים הזמניים שהותוו ביניהם קשים לשניהם, שכן אף צד לא מרגיש שהוא מקבל את שמגיע לו. הם אוגרים תסכול וכעס אחד כלפי השני, שמתפרץ ברוב הפעמים על כל גורם שמעורב בסכסוך ביניהם, על סביבתם הקרובה ובעבודה. העובדה שזמני השהות שעליהם ממליצים בתסקיר הרווחה משליכים לרוב גם על גובה המזונות שיקבעו - מוסיפה לא מעט שמן למדורה והופכת את התהליך כולו ללחוץ ומורכב יותר.
הם מתארים תחושת ייאוש פנימית. הם חשים שהמצב מורכב כל כך עד כדי שאין לו פתרון והוא לעולם לא ישתפר!
למרות זאת, אני מאמינה ואף ראיתי במו עיני, שהכל אפשרי.
חשוב מאוד לזכור שבין כל הכאוס, נמצאים הילדים. אלו שבשבילם ועבורם ההורים הללו עוברים את כל זה, שבשמם ולטובתם הם נלחמים. לאחר שהחריפו עמדותיהם בעצת יועצים, לרגעים מסוימים לנגד עיניהם ניצבת רעת הצד שני מעל טובת ילדיהם. האם זוהי הדרך הטובה עבורם?
לא פעם יצא לי לשוחח עם הורים שעוברים תהליכים מסוג זה. המחשבה ש"אני עושה הכל לטובת הילד שלי, ושטובתו היא שיישאר מה שיותר לצידי ולא עם ההורה השני" - שגויה מהשורש. איני מתכוונת לאותם מקרים בהם ישנה אלימות או התעללות אמתית וניכור הורי, אלא על רוב המקרים שבהם הסכסוך הזוגי הקצין, הסלים והרס כל חלקה טובה. במקרים בהם האגו וחוסר היכולת לשלוט בסיטואציה מביא הורים לכדי טירוף. אותו טירוף שמתבטא בשכחת העיקרון המנחה החשוב ביותר בסיטואציה - טובת הילד היא להיות עם שני הוריו. הקונסטלציה בסוף היא פחות חשובה. הדרך שבה הורים אלו יבחרו להסתכל על הדברים היא המשמעותית; הצורה שבה ינהלו את הסכסוך אחד עם השני, והיכולת שלהם לראות ולהכיר בהורה השני -על אף חוסר רצונם- כהורה בעל זכויות.
הילדים שלהם חווים את הסכסוך יחד איתם, גם אם הם חושבים שהם מצליחים לנתקם ממנו. הם אלו שעליהם הם באמת מחויבים לחשוב. טובת הילד היא להצליח לשים את צרכיו בעדיפות ראשונה, ולכן ישנה חשיבות לאופן בה ידברו או יתווכו בפניו את מערכת היחסים עם ההורה השני.
לרוב, אין סיבה לרוץ לטיפולים לילדים. גם לא לעורכי דין, ליועצים יקרים או לשאר אנשי מקצוע. הדבר הראשון שעל זוגות לשעבר בקונפליקט גבוה לעשות, הוא לשנות את צורת המחשבה שלהם. להבין שבמקום לחפש את התשובות בחוץ - הן נמצאות בפנים. להפנים שחיפוש התוצאה הטובה ביותר עבורם אינה חשובה כמו הדרך שעל ידה היא הושגה. להיווכח שההסלמה שנוצרה עקב תפיסות שונות בכל הנוגע לטובת הילדים – היא בעצמה אינה טובת הילד.
אני זוכרת את עצמי אומרת ללקוחותיי: "דמיינו את ילדיכם כחבל אשר כל צד מושך לכיוונו במלוא הכוח, ועל אף שלבסוף אחד הצדדים יצליח למשוך יותר לכיוונו, הרי מה שבטוח הוא שהחבל יאבד מחוזקו, ייפרם ואולי אף יקרע".
להגיד ש"אי אפשר" עם הצד השני, ש"אני רוצה אבל הוא לא מוכן", או ש" ניסיתי כל כך הרבה ואין עם מי לדבר" - אלו רק תירוצים. תמיד יש דרך, תמיד יש סיכוי. זו לפחות האמונה שלי. אף אחד לא מבטיח שזה יהיה פשוט או נעים, אבל תהיו בטוחים- בטווח הארוך זה עדיף מאשר להמשיך ולהקצין את הקונפליקט.
לשבת שוב לראשונה יחד, אחרי תקופה ארוכה שלא הייתה תקשורת מתווכת בין הורים מסוכסכים- זה ממש לא קל. מלחמת ההתשה שכל צד עבר בתהליך פגעה בו מאוד. כל כך הרבה זוגות לשעבר אמרו לי שאם היו יודעים שכך זה יהיה - הם היו רצים אחורה בזמן ובוחרים אחרת. משלמים פחות, נפתרים מתחושת המועקה היומיומית שמלווה אותם בכל רובד בחייהם, והכי חשוב – מנסים לעשות את זה אחרת עבור הילדים.
אם גם אתם מצויים במצב דומה לזה שתואר, תעשו לעצמכם טובה ואמצו את שכתבתי כמה שיותר מהר.
נצלו את תהליך תסקיר הרווחה כהזדמנות לעצור מעט את כדור השלג שהתגלגל לו במורד המדרון. נסו לעצור ולהביט בצד השני כמי שפעם חלקתם עמו חיים. כמי שאיתו יצרתם את האוצר הגדול ביותר בחייכם. וזכרו- תמיד צריך שניים בכדי לריב. אם אחד מכם יוריד את הרגל מהגז- לאט לאט הרכבת תתחיל להיעצר. כך מתחיל שינוי.
אם לא הצלחתם – פנו לייעוץ, אך לכזה שאינו מקצין את הסיטואציה אלא מנסה להרגיעה.
הנזק לילדים פשוט לא שווה את זה.